מחשבות על "קדושת זכויות התלמיד"

אורח חיים דמוקרטי

עקרון זכויות האדם והאזרח הוא אחד מעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי ומהווה יסוד מרכזי בניהול אורח החיים המושתת על יסודות הצדק, החירות והשוויון.

 אחדות מן הזכויות מוגדרות "זכויות טבעיות", בסיסיות, דהיינו הן מוקנות לאדם באשר הוא ואינן תלויות בסמכות או בשלטון המעניקים אותן. תפקידו של השלטון במדינה הדמוקרטית לדאוג, שהזכויות תשמרנה, לחוקק חוקים ברוח זו, ולפעול בנחרצות כנגד מי שמתיימר לפגוע בהן. בהקשר זה, למערכת המשפט, כרשות מאזנת ובולמת, וכן לאזרחים נודעת חשיבות רבה בהיותם חסמים בפני פעולות, שעשויות לסכן את אורח החיים הדמוקרטי במדינה ולפגוע בזכויות.

מקור הזכויות הטבעיות הוא בתקופת הנאורות, שהעמידה את האדם במרכז. אז גם החלה להתפתח הדמוקרטיה המודרנית. במקביל הוקמו ארגונים, איגודים ומוסדות קהילתיים שונים, שהבסיס לקיומן היה ראשיתו של המאבק לשמירה על זכויות הפרט, הקבוצה והלאום. ניתן למנות בהם את האיגודים המקצועיים הנאבקים לשמירה על זכויות העובדים, ארגונים חברתיים, התנועות הלאומיות ועוד.

הצהרת זכויות האדם והאזרח שפורסמה בעקבות המהפכה הצרפתית, נחשבת לאחד המסמכים המכוננים של רעיון זכויות האדם כפי שהוא מוכר בחברה המערבית הדמוקרטית של ימינו.  רעיון שמעביר את הכוח מהשליט האבסולוטי, המנהיג הכל יכול, לעם – קרי: לאזרחי המדינה.

למעשה, בשנים האחרונות קיימת פריחה של ארגונים, שבסיס הווייתם הוא שמירה זכויות אדם,  אזרח, בעלי חיים, צומח וסביבה.  דומה שעקרון הזכויות תופס מקום מרכזי באורח חיינו, דבר המתבטא בחקיקה ובאכיפה. 

ברבות השנים נוסחו גם אמנות חברתיות שונות, המסדירות אורחות חיים ברחבי העולם, ובשנת 1990 אף נכנסה לתוקף האמנה הבינלאומית החשובה בדבר זכויות הילד, המבטיחה לילדים הגנה וקשת רחבה של זכויות.

זכויות במערכת החינוך

לא פלא אפוא, שהעיסוק בזכויות לא פסח על מערכת החינוך והוא מהווה אבן יסוד בהנחלת אורח חיים דמוקרטי וחינוך לאזרחות פעילה, תוך הדגשת עקרונות החירות, השוויון וזכויות הפרט.
תהליך הדמוקרטיזציה הוביל לפריחה של בתי ספר דמוקרטיים, פיתוח של מגוון תכניות לימודיות, יוזמות חינוכיות, סדנאות ומערכי שיעור והפעלות בנושא זה.

בשנת 2000 אף נוסח "חוק זכויות התלמיד", שהיה לחוק ראשון מסוגו בעולם, ונחקק בכנסת ישראל. חשיבות הנושא מקבלת ביטוי רחב בפורטל משרד משרד החינוך, שהשיק את אתר "זכויות התלמיד", ואף מינה מפקחת אחראית על יישום חוק זכויות התלמיד במערכת החינוך.

 נראה שנושא הזכויות מאשש את האמרה שבית הספר הוא בבואה של החברה. בהקשר זה לבית הספר שני תפקידים מקבילים : האחד, בהיותו ארגון חברתי הוא אמון על שמירת זכויות הפרטים המרכיבים אותו, ולהתנהל עפ"י תקנון המסדיר את אורחות החיים בו.
התפקיד השני מתייחס למוסד החינוכי כסוכן חברות: לבית הספר, בהקשר זה, תפקיד משמעותי בהנחלת עקרונות הדמוקרטיה, באמצעות יצירת מגוון התנסויות כחלק מתהליך הכשרת הלומדים לחיים אזרחיים במדינה . 

בד בבד עם העיסוק הראוי והלגיטימי בנושא, דומה שלמערכת החינוך יש נטייה בשנים האחרונות "לקדש" את עקרון זכויות התלמיד ולהעצימן. קדושה זו מעניקה לזכויות התלמיד ולתחושת ה"הכול מגיע" עליונות על פני ערכים מרכזיים נוספים, בהם כבוד לסמכות, מילוי חובות וציות לנהלים.

זכויות מקודשות

אין כל ויכוח בשאלת חשיבות השמירה על זכויות התלמיד וחיוניותן . זכויות באשר הן מהוות נדבך חשוב בהגנה על כבוד האדם, חירותו וזכאותו ליחס שוויוני ולא מפלה. 

הקפדה על זכויות הינה יסוד מרכזי בשמירה על צדק חברתי, על שלומות, קבלה והכלה של שונות ובצידם קידום תהליכים ערכיים וחברתיים במערכת החינוך. עם זאת הדגשת עקרון הזכויות כעקרון הנעלה ביותר יש בו משום יצירת מציאות מעוותת, לפיה האדם זכאי יותר מאשר הוא חייב. כאן חשוב לציין, שהזכות והחובה אינן שקולות ואינן תלויות זו בזו. תלמיד זכאי למלוא הזכויות, לשמירה על כבודו ופרטיותו ללא קשר לאופן בו הוא ממלא את חובותיו, אם בכלל. 

ברם, בד בבד ככל שהעיסוק בזכויות הולך וגובר, מחנכים רבים נתקלים בגילויים של אי הקפדה מצד תלמידים על נהלי ביה"ס, בחוסר כבוד ובאי ציות לסמכות, דבר שהולך וומתעצם עם פריחתן של הרשתות החברתיות.

 ידיהם של המורים כבולות בבואם לטפל באירועי משמעת ובהשבת אורח החיים התקין למוסד החינוכי.  חוזר מנכ"ל המשרד יורד לפרטי פרטים בכל הקשור לטיפול בבעיות אלו. לאור זאת, לא אחת, מורים חוששים, נמנעים, ולרוב מתקשים במילוי תפקידם בטיפול באירועי משמעת, שכרוכים בעימות עם תלמידים והורים, "שיימינג", ולעיתים אף ללא גיבוי של המערכת.

 

זכויות המורה במערכת החינוך

דומה ש"קדושת זכויות התלמיד" מאפילה על הצורך בשמירה על סדר ואורח חיים תקין בביה"ס, ומעמידה בצל את זכויות המורה כאיש מקצוע וכאדם, שוחקת את הסמכות ומערערת את מקצוע ההוראה כפרופסיה.

כבודם של מורים נרמס יום יום, שעה אחר שעה, והמערכת עומדת באוזלת יד.  לתלמידים ולהורים יש "מגילת זכויות" בה הם מצוידים במאבקם נגד המורים ש"סרחו". במצב עניינים זה דומה שהיוצרות התהפכו. המורה נתקל בחומה בצורה של "זכויות מקודשות" של תלמידים, שיכולים לעשות כרצונם מבלי שיאונה להם כל רע: תלמידים מקללים בשם  חופש הביטוי, "מבריזים" משיעורים בשם חופש התנועה, מצלמים ומקליטים בשם זכות הציבור לדעת, מתלבשים שלא על פי נהלי ביה"ס בשם חופש הביטוי ובסופן של התנהגויות חריגות אלו בלתי אפשרי לנקוט נגדם בהליכים משמעתיים, מאחר שבשם הזכות להליך הוגן, הם הבהירו שהאשם בעשייתם הקלוקלת הוא לא אחר מהמורה, שפשוט… "מחפש" אותם.                                
 נזכיר למורה ממין זכר,  כי רצוי שיימנע מלהסתכל, לחייך או להחמיא לתלמידותיו שמא יואשם בהתנהגות פוגענית, מטרידה או כזו שאינה ראויה.

זכויות במציאות משתנה

 גם אמצעי התקשורת שותפים ל"מלחמת הקודש" למען זכויות התלמיד. ברבות מהידיעות בעיתונות הכללית והמקומית, באתרי האינטרנט וברשתות החברתיות מובלטת הפגיעה בזכויות התלמיד ובעוולות של מורים, מנהלים ובתי ספר בכלל. במקרים רבים, הפרסום מוצדק וראוי, אך לא אחת, מדובר בדברי הבל וסרק, ובכותרות מגמתיות לצורך רייטינג.

אנו חיים במציאות משתנה בה למדיה הדיגיטלית, לאמצעי התקשורת ולעולמות התוכן הווירטואליים עוצמה רבה. שיח בנושא זכויות הוא ראוי וחשוב. אולם לא אחת המדיה מכתיבה דפוסי התנהגות ואף יוצרת מציאות ומעצבת תודעה ציבורית. במקרים לא מעטים המציאות מעוותת. היא מאדירה תרבות של "קידוש" זכויות בלבד, ללא החובות הנלוות ובכך מעמיקה את הפער בין הרצוי למצוי. זהו מעשה פופוליסטי שאת המחיר משלמת החברה כולה. 

 במצב עניינים זה, ההיררכיה עשויה להפוך לאנרכיה. לאובדן סמכות מוחלטת וליצירת תרבות בה אנו עומדים חסרי אונים נוכח שחיקת סמכות באשר היא ולתופעות של אלימות, ניכור חברתי, השתמטות ממילוי חובות ותחלואים חברתיים אחרים.  זהו הגבול הדק שבין היררכיה לאנרכיה שאסור שיחצה, הגבול שאין ממנו חזרה.